לפני כ-5,800 שנים גילו בעלי המקצוע בהודו שכל עוד כל בעלי הידע המקצועי תומכים אחד בשני, יש להם כוח. בהמשך, גם פועלים פושטים גילו שיש להם את האופציה להתאגד ולהפסיק לעבוד על מנת לתפוס את מנהליהם בביצים. כך נוצרו האיגודים המקצועיים (גילדות) ובעלי המקצוע למדו שכאשר הם שובתים יחדיו יש להם כוח.
במקרה שלנו, חלק מהישראלים אימצו את הרעיון של שביתות, אבל בצורה קצת שונה, אפשר להגיד שהיו כמה "בעיות בתרגום". במקום שכולם יקומו יחדו ויסרבו לעבוד על מנת לעצור את אורך החיים הנורמאלי של המדינה, מה שמכריח את השלטון למהר ולהגיע איתם להסכם, הם עושים שביתות צעצוע.
שביתות צעצוע הן אותן שביתות שבהן רק חלק מבעלי המקצוע שובתים ולרוב גם רק בחלק מהזמן. בכך הן לא יוצרות את האפקט הנדרש על מנת לזעזע את המדינה, כולם ממשיכים לקבל את השירות אותו הם צריכים מבעלי המקצוע, פשוט בצורה פחות טובה. בימים אלו ממש ישנן שתי שביתות צעצוע אשר מאמללות את חיי גולשינו היקרים, האחת בתיכונים והשנייה באוניברסיטאות. בשני המקרים רק חלק מהמורים\מרצים שובתים, מה שגורר חוסר ידיעה מוחלט לגבי כל שיעור ושיעור.
תלמידי האוניברסטאות היקרים, לא רק שכל יום אנו נאלצים לנדוד במוסד הלימודים ולבדוק האם המרצה של השיעור הבא הוא מרצה חוץ, מהסגל הזוטר או מהסגל הבכיר. לא רק שאנחנו צריכים לבדוק באימייל, בלוחות המודעות איזה שיעורים יתקיימו. אנחנו גם נאלצים לקרוא את החדשות על מנת לברר האם השביתה הולכת להסתיים.
למה מחייבים אותנו לקרוא את החדשות? ואם אני לא אוהב חדשות? גיליתי ששרון כבר לא ראש ממשלה, שנחטפו לנו 3 חיילים ומספר תאונות הדרכים גבוה מאי פעם. זו בידיוק הסיבה שאני לא קורא חדשות, זה מדכא וגורם להוצאות שלי על פרוזק להרקיע שחקים.
גם בתיכונים המצב דומה, התלמידים צריכים לברר האם כל מורה שייך לארגון המורים או להסתדרות המורים. ככה שאף אחד מאיתנו לא במצב של לנסוע לנפוש בצפון או באילת ולהירגע עד שיתחילו הלימודים. בכל יום או יומיים אנחנו צריכים להגיע רק לאיזה שעה וחצי, על זה אנחנו משלמים?
מורים, מרצים קומו כאחד תחליטו לעשות שביתה כללית או לא לשבות כלל. במצב הביניים גם אנחנו, התלמידים, צוברים עוד ועוד חומר שלא יעלם בבחינות וגם אתם, המורים והמרצים, עושים מעצמכם צחוק.
