יומני היקר שלום,
עוד יום מקולל החל, עוד יום של שיגרה שוחקת ומורטת עצבים הנקראת חינוך ילדים. אני שונאת לעשות את זה! עד כדי כך שלפעמיים אני פשוט רוצה לקחת את הרגליים ולברוח מהכל. ללכת לאיזה אי אקזוטי ופשוט לעשות בטן גב על החוף כל היום. אחח, חלומות... כמה חבל שאין לי אומץ לממש את זה.
אני מחנכת כבר 11 שנים, בהתחלה הייתי נמרצת ונרגשת כמו כולן, הייתי קמה מוקדם בבוקר ומכינה הכל לקראת הזאטוטים, הייתי יושבת איתם שעות ומסבירה להם לאט לאט איפה הם טעו ואת האמת, נהנתי מכל רגע. בסך הכל אני באמת אוהבת את הילדים, אבל אחרי כל כך הרבה זמן זה נעשה מתיש ביותר. אני חושבת שנקודת המפנה הייתה שבעלי עזב אותי, הייתי כל כך מדוכאת וכל כך כעסתי שלא היה לי כוח לילדים.
הייתי שומעת לפעמים את הילדים מתלחשים ואומרים שהפכתי למרשעת רק מאז שבעלי עזב אותי, אבל הם גם אומרים שהם לא יכולים להאשים אותו. זה כואב לי לשמוע את זה מהילדים, אבל אני מתעלמת ועושה כאילו אני לא יודעת שהם מדברים ככה. אני לא מבינה מאיפה יש להם את החוצפה לדבר עלי ככה, אני רק מקווה שאחרי שאני אסיים לחנך אותם הם לא ידברו ככה על אף אחד.
תירגלנו חיבור וחיסור היום. ליוני הלך ממש טוב והוא התקדם ממש יפה. הכל הלך טוב עד שהגענו למספרים דו ספרתיים, אז יוני לא הצליח יותר כאשר הוא ראה שהוא טעה הוא אמר "שיט" וישר שם יד על הפה. הסתכלתי עליו ושאלתי אותו אם הוא יודע שזה לא בסדר, הוא הנהן בראשו. אמרתי לו שהוא כבר יודע מה העונש על קללות, הוא התחיל להגיד שהוא לא רוצה, אבל הרמתי את קולי ואמתי "עכשיו!" אז הוא קיבל את העונש והמשכנו לתרגל.
בהפסקה הילדים שיחקו בחוץ, אני נשארתי בפנים ואכלתי משהו קטן. שהצצתי לרגע מהחלון ראיתי את יואב מכה את סיוון. אני לא יכולה לתאר בכלל כמה שהתרגזתי, הילדים כבר יודעים שאסור להכות אחד את השני. קראתי ליואב שיכנס פנימה והענשתי אותו. אני לא מאמינה שהייתי צריכה בכלל להגיע למצב שבו אני מענישה על דבר ברור מאליו שכזה, אני ממש מאוכזבת ממנו.
אחר הצהריים קראו לי ללכת ליועץ של בית הספר. הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר על הילדים והתחיל לשאול אותי שאלות לגביהם. אני נורא נפגעתי מעצם זה שהוא מעיז בכלל לפקפק בדרך החינוך שלי, מי הוא בכלל? הוא לא יותר טוב ממני. אז הוא אמר שהמורה של סיוון מצאה עליה סימנים כחולים ושהיא שאלה אותה איך זה קרה היא סרבה להגיד לה. אני כבר הבנתי לאן זה הולך, צחקתי ואמרתי לו "אל תדאג, יואב הכה אותה אבל אני טיפלתי בזה. כבר הענשתי אותו". למרבה הפלא, הוא נעשה רציני יותר ואמר שהוא בידיוק דיבר היום עם יואב, גם איתו משהו נראה לו לא בסדר.
מהר מאוד השיחה התגלגלה לשיחה על עונשים, זעמתי ואמרתי לו שאני אמא שלהם ואין לו שום זכות להיגד לי האם להעניש אותם או לא. הוא אמר לי להירגע וביקש פשוט לספר לו על העונשים. אז סיפרתי לו, אם הם מכים אחד את השני אז אני מושיבה אותם על שרפרף ונותנת להם 10 מכות עם המחבת על הגב, אם הם מקללים אז הם צריכים לשטוף את הפה עם סבון כלים, אם הם לא אוכלים את הירקות שלהם אני סוגרת אותם בחדר ולא נותנת להם לאכול במשך יום שלם, אם הם לא מתקלחים כמו שצריך אז אני מכניסה אותם לאמבטיה מלאה ומחזיקה את כל הגוף שלהם מתחת למים עד שהם מסיימים להתנקות ושהם שוכחים להוריד את המים בשירותים, אני לוקחת את היד שלהם, דוחפת אותה לאסלה וסוגרת עליה את המכסה בחוזקה.
היועץ נראה המום וגימגם משהו לגבי זה שהם הילדים שלי, אמרתי לו שזו בידיוק הסיבה שהם צריכים להיות מחונכים. לפתע המבט על פניו השתנה למין חיוך ערמומי, "אממ... סוף סוף אמא שמעניקה לילדים שלה קצת משמעת" הוא אמר בחושניות. הסתכלנו אחת על השני בתאווה והוא השכיב אותי על שולחנו בפרעות.
אני חושבת שהפעם זו אהבת אמת.
