היא יושבת שם ומחייכת אליי.
יושבת, מתבוננת בי ופשוט מחייכת.
חיוך קטן, לא ברור, אבל אני רואה אותו, יודע שהוא שם.
חיוך זדוני. חיוך מרושע.
אבל בעיקר חיוך משועשע.
כזה הוא חיוכם של שומרי סוד.
חיוך שיודע משהו שכל השאר לא. חוץ מהאיש לו החיוך ממוען כמובן.
חיוך מעט חושש.
כאילו שואלת בחיוכה איך אף אחד לא יודע. איש לא מעלה על דעתו.
חיוך שפגע היישר בליבי.
חיוך.
או שאולי אני הוזה וזו בכלל עווית גזים.
כן, כנראה גזים.
והרי למה לה לחייך אליי? אחרי הכל מעולם לא פגשתי אותה קודם.
