shadow

לפני הרבה מאוד שנים דודה של סבתא שלי, רותי, אפתה עוגה נפלאה. הטעם והריח לא עוזבים אותי עד היום וגורמים לי להיזכר באותו אחר הצהריים קסום. הדיוק המושלם בין השוקולד לבין נטיפי הקצפת וגבינת המסקרפונה, התותים הטריים בשילוב המרקם הנימוח והתערבבות כלל הטעמים בתוך חלל הפה ממיסים אותי עד היום הזה, כל כך הרבה שנים אחריי….ותמיד עודדו אותי להיכנס למטבח ולנסות שוב את המתכון, אולי הפעם זה יצליח ויהיה דומה לעוגה של דודה רותי.

לקח לי לאימא שלי יותר מחודשיים לקבל מרותי את המתכון. היה ניכר שהיא לא מעוניינת לחלוק איתנו את הפנינה הקולינארית הזו, אבל בעזרת לחץ מתון שכנענו אותה או לפחות כך חשבנו באותה עת. כמו העברת הרבהמתכונים לעוגות בשנים ההן גם את המתכון הזה היא הקריאה לנו בטלפון. דודה רותי גרה בצפון ואנחנו התגוררנו במרכז, על אינטרנט, פקסימיליה ואימיילים אין מה לדבר ולמכתב היה לוקח עוד חודש להגיע.

"כשהשגנו" את המתכון זה היה יום חג ממש. אימא פינתה את כל אחר הצהריים לצורך האפייה, אני רצתי למכולת השכונתית לקנות את כל המצרכים שהכתיבה לנו דודה רותי ושתינו  בסוג של אקסטזה  –  היה שמח במטבח. אימא שלי, בשלנית ואופה בחסד עליון, שמחה ביחד איתי והיינו בטוחות שבעוד פחות מ-12 שעות נוכל להתענג על אותה עוגה בדיוק.

הבישולים והאפייה היו זמן האיכות שלי עם אימא או כמו שהלועזיים אומרים  Our Quality time. מדי יום רביעי היינו נפגשות במטבח פותחות ספרי מתכונים לעוגות ולתבשילים, מחליטות מה לבשל לסוף השבוע, קונות מצרכים ובחמישי בשעות אחר הצהריים – היינו מבשלות ואופות ביחד, בכיף גדול.

אותו יום חמישי זכור לי היטב כי, כאמור, חשבנו שאנחנו הולכות לשחזר את העוגה של רותי. עקבנו אחר ההוראות בצורה קפדנית; הפרדנו ביצים, קימחנו, ערבלנו, לשנו, חיממנו, ציננו וגם הקרמנו. הצפייה כמעט הרגה אותנו אבל ידענו שהיא תשתלם.

כאשר הגיעה העת לפרוס את העוגה ולקחת את הביסים הראשונים המתח היה בשיאו. המשפחה כולה התכנסה מסביב לשולחן ואני לקחתי את הביס הראשון. להפתעתנו, העוגה הייתה לא רעה, אפילו נחמדה, אבל היא לא התקרבה לטעמה המדהים של העוגה של דודה רותי הרחוקה.

מאוכזבות השארנו את יתרת העוגה לגברים שבמשפחה וקבענו שנעשה עוד ניסיון. התקשרנו שוב לדודה רותי בתקווה שהיא תגיד לנו היכן טעינו, אבל בעלה הודיע לנו בדמעות שדודה רותי נפטרה.

אחרי כמה שנים ושפע של ניסיונות חוזרים, סיפרנו את הסיפור לריקי, הבת של רותי זיכרונה לברכה. היא אמרה שהיא מכירה את העוגה הזו היטב אבל עוד יותר מכך היא מכירה את אימא שלה. היא גילתה לנו שאימא שלה לא אהבה לחלוק מתכונים לעוגות ובכל פעם שהיא נדרשה לכך, בגלל מכבש לחצים, הייתה מוסרת את המתכון אבל עם טעויות בכמויות ותוך החסרת מרכיבים חיוניים…

אין זה פלא, אפוא, שלא הצלחנו לשחזר את העוגה של רותי וכנראה שלעולם גם לא נוכל.

שיהיה, אני יותר ממסודרת עם האתר האוהב עליי של מתכונים לעוגות